<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
נהגו העולם לשרטט הגט י"ב שיטין. ואי חסר או יתר אין לפוסלו בכך.
<h2>דף ב:</h2>
המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ופירש רש"י זצ"ל ושיילינן ליה אי נכתב לשמה ואמר אין. ור"י זצ"ל אומר אין צריך לשואלו, רק שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בזה יש די. וכתב ר"י אלפס היכא דאיכא עדים דמקיימי ליה אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם.
<h2>דף ד.</h2>
השיב רבינו שמחה זצ"ל גט שלא חתמו עדים בכתב ידם אלא הסופר חתמו כשר. והא דאמר רבי אלעזר גט שאין עליו עדים ונתנו לה בפני עדים כשר, קיימא לן כוותיה, ואפילו פסול דרבנן ליכא כדמוכח סוגיא דשמעתא קמייתא דגיטין [ד' ע"א]. וקיימא לן כרבי יוחנן בפרק המגרש תינשא בו לכתחילה. אבל אם חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול. ומודה רבי אלעזר דעידי חתימה כרתי אפילו בלא עידי מסירה. עכ"ד. ואבא מרי זצ"ל כתב "ואין נראה בעיני כלל. אלא כל גט שעידיו אינם חתומים בכתב ידם הרי זה פסול גמור. גליון אור זרוע, תדע דשקלי וטרו אמוראי בעדים שאין יודעים לחתום מאי תקנתא עבדינן להו, וליחתמו בכתב ידן וכו' ואם בא מעשה לידי אני פוסלו. עד כאן דבריו.
<h2>דף ה:</h2>
נותנו לה בפני שנים ואומר "בפניי נכתב ובפניי נחתם". ואע"ג דקיום שטרות בשלשה, הכא שליח נעשה עד ועד נעשה דיין, דבדרבנן עד נעשה דיין. ואשה המביאה גט צריכה ליתנו לה בפני שלשה ולומר בפניי נכתב ובפניי נחתם. נתנו לה בינו לבינה או בפני שנים ולא אמר בפניי נכתב ובפניי נחתם, אע"פ שנישאת נוטלו ממנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים ויאמר בפני נכתב ובפני נחתם. ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו. אבל אין הוולד ממזר דהלכה כרבנן. אבל רבינו חננאל זצ"ל פוסק הלכה כרבי מאיר דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הוולד ממזר. ואע"פ שבעצמו פסק כר' מאיר [וצ"ע באו"ז]. ואחר נתינתו תכ"ד צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם.
<h2>דף ו.</h2>
ורב אשי אמר אפילו לא ראה כתיבת הגט וחתימתו רק ששמע קן קולמוס וקן מגילתא דיו, ויכול לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם. פירש רש"י קן קולמוס תיקון הקולמוס והקלף, ששמע שתיקנוהו לשמה כשחותכין אותו ומחליקין אותו. ולי נראה קול הקולמוס כשהוא כותב את הגט קול היריעה כשהוא נשמע כמי שאומר "קן קן". עד כאן פירוש רש"י זצ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל פירש שמע שאמר הבעל לסופר "כתוב גט לאשתי פלונית שאני מגרשה", וראה שלקח הסופר הקולמוס והמגילה לכתוב בה הגט לשמה, ודיו. ורבינו האיי גאון זצ"ל כתב פירוש ששמע חיתוך הקולמוס והקלף כשחתך הסופר למגילה לכתוב בה הגט. עד כאן דבריו. ויכול להיות שכל הלשונות אמת, ואיזה מהם שיהיה דיו. וקיימא לן כרב אשי. וכן פסק ר"י אלפס זצ"ל [סי' תרצ"ט]. וכל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהי לו עסק עמהם, פסק רבינו חננאל זצ"לל במקום שיש לחוש ללעז גיטין הראשונים אין להחמיר.
פסק רבינו חננאל זצ"ל המביא גט מבבל לבבל ומארץ ישראל לארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם. ואי אמר מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אא"כ יביא עדים שהוא מזוייף. וכתב רמב"ם זצ"ל המביא גט בארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואפילו אין השליח יודע מי הם העדים, נותנו לה ותנשא בו. בא הבעל וערער יתקיים בחותמיו. אבד הגט הרי זו ספק מגורשת. המביא גט ממקום למקום בחוצה לארץ או מארץ ישראל לחוצה לארץ או מחוצה לארץ לארץ ישראל צריך לומר בפני נכתב בפני נחתם. חמותה ובת חמותה וצרתה ואפילו היתה הצרה נשואה לאחר וצרתה ויבמתה אפילו היא אחותה ובת בעלה, אינן נאמנות להביא גיטה [אלא] בארץ ישראל דוקא. גיליון. ואם אין שליח עומד בשעת הכתיבה לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו. ויש לשליח להיות מכלל השלשה שקיימו בחותמיו. וצ"ע שם.
<h2>דף ח:</h2>
עבד שהביא גיטו ממדינת הים, וכתוב בו "עצמך ונכסיי קנויים לך", או שכתוב בו "כל נכסיי קנויים לך", אומר בפני נכתב בפני נחתם וקונה את עצמו. והנכסים לא קנה עד שיתקיים. ושאר דינין מפורשים בבבא בתרא בסימן תע"א. גיליון. אור זרוע. והלכה כרב נחמן בשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד שחוזר בעבד. וכן פסק האלפסי.
<h2>דף ט.</h2>
לערער דחד לא חיישינן בגט, אלא לערער דבעל.
נתנו לה, ולא הספיק לומר בפניי נכתב ובפניי נחתם עד שנתחרש יתקיים בחותמיו.
<h2>דף י.</h2>
כותי הרי הוא כגוי לעדות. גליון. אור זרוע גדול, האלפס פסק והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטין בין שטרות, וצריך עיון שם. ועידי הגט אין חותמין אלא זה בפני זה.
<h2>דף י:</h2>
גט שחתומין עליו עידי גוים בשמות מובהקים דלא שכיחי אינשי דמסקי כשמהתייהו דהני, לשון רמב"ם כל השטרות שחותמיהם גוים הרי אלו פסולים חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי חוב. והוא שיתן מעות בפניהם ויכתוב השטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמים דמי המכר או דמי החוב. והוא שעשויין בערכאות שלהם. אבל במקום קיבוץ פלילים בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום. וכן עידי ישראל שיעידו על אלו הגוים שהן עידי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותם שאינם [ידועים] בקבלת שוחד. ואם חסרו שטרי הגוים דבר מכל אלו הרי הוא כחרס. וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהם אע"פ שיש בהם כל הדברים שמנינו הרי הם כחרס. עכ"ל. גליון. מאור זרוע גדול. שאלני ה"ר אביגדור על המקומות שרגילים לכתוב שטרות של גוים בין יהודי לחבירו. והנה בא לפנינו עסק זה בבית אחד שהלוקח טען מכרת לי וכו', ולא דר שני חזקה והלה אמר לא מכרתי לו וכו'. וכתב האלפס ערכאות דוקא תנן, אבל דיינים הקבועים שלהם אין אלו ערכאות ששנינו דלא קים לן בגויה דלא מקבלי שוחדא עכ"ל. וזה לשון רבינו משה בן מימון וכו'. הרי הפסק דבעינן שנדע בהן דאין מקבלין שוחד. וגם פסק כלישנא אחרינא דשנינן חוץ מגיטי נשים. ולא מטעם דינא דמלכותא. וטעמא אחרינא כתב לשם משום רבינו שמואל זצ"ל וקנינא מן פלוני בר פלוני כל מה דכתיב (ומפלוני לפלוני וכו').
<h2>דף יא:</h2>
האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי, חוזר בגט ולא בשיחרור. מיהו עבדו לא נפיק לחירותא עד דמטי גיטא לידיה. ולכך לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה. והתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, ואפילו עשאו שליח גיליון. אלפס, ובמקום שאינו חב לאחרים קנה.
המזכה גט לאשתו במקום יבם חולצת ולא מתייבמת. במקום קטטה מהו ת"ש דארשב"ל טב ליתב טן דו מלמיתב ארמלו. גליון. מציין, זה צריך עיון שם. השיב רש"י זצ"ל האשה שאמרה בפני עדים הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גיטי, והודיעו את השליח ונתרצה, שליחותו הוגנת. ואשה שנאסרה על בעלה ימסור הבעל גט ליד מי שירצה, ויאמר בלשון הזה "זכה בגט זה לאשתי פלונית". והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה.
<h2>דף יב:</h2>
יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך. עבד שנחבל ואמדוהו להתרפאות בחמשה ימים, ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי, ההוא טופינא דרביה הוא.
<h2>דף יד.</h2>
מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ואם נתברר בעדים או על ידי הודאת בעל דין שטעה בחשבון ואין בידו כלום, הרי זה קנין טעות וחוזר. אבל [הוא] בעצמו אינו נאמן לומר טעיתי בחשבון במיגו דאי בעי אמר פרעתי, אפילו בשבועה. אבל שכיב מרע לפי שאין דעתו צלולה נאמן לומר פרעתי.
"הולך מנה זה לפלוני שאני חייב לו", חייב באחריותו, ואם בא לחזור אינו חוזר. "הולך מנה זה לפלוני פקדון שיש לו בידי" חייב באחריותו. ואם בא לחזור חוזר. אבל אם הוחזק המשלח כפרן בפקדון זה אינו חוזר. ודוקא בחוב ופקדון וגט שחרור הוי תן והולך כזכי. אבל לענין מתנה ומציאה לא. בתוספתא [גיטין פ"א הי"א] "שא מנה זה לפלוני" "טול מנה זה לפלוני" "יהא מנה זה לפלוני", ומת רצו יורשים לכופו אין יכולין, ואין צריך לומר באומר "זכה לו" ו"התקבל לו". ראובן שלח מנה לשמעון לשומרו לו, ועל ידי אותו השליח החזירו שמעון, ונאנס בדרך, ודן רבינו שמחה זצ"ל, אם ראובן אמר קודם לכן "שמור לו מנה שאשלח לך", והחזירו שמעון לשליח ונאנס בדרך, שמעון חייב. ואם אבדן השליח בעיר ולא בדרך, הנפקד פטור בשבועה. ואפילו אם נאנס מן השליח בדרך, אם אין עדים שנאנס ממנו פטור הנפקד, דמצי למימר לדידי לא מהימן בשבועה. ואם לא ביקש המפקיד מן הנפקד לשמור לו המנה אלא השליח מסר לו ואמר לו שמור מנה זה לראובן אומר המפקיד לנפקד "לאו בעל דברים דידי את" ואבא מרי זצ"ל אומר, כיון שהשליח אמר לשמעון "ראובן שלח לך זה המנה שתשמור", וקיבלו שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן, הרי הוא נפקד של ראובן לכל הילכות נפקד. הואיל וקיימא לן בהולך מנה לפלוני שאינו חוזר אם החזירו השליח ללוה או לנפקד, רצה המשלח גובה מן השליח, רצה גובה מן הלוה או מן הנפקד.
<h2>דף יד:</h2>
הולך מנה לפלוני והלך ובקשו ולא מצאו, יחזרו למשלח. מת משלח, אי בריא הוה חזינן אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח, מת נותן בחיי מקבל יחזיר ליורשי מי שנשתלחו לו, ואי שכיב מרע הוה, חזינן אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו. ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח.
<h2>דף טו.</h2>
המביא גט ממדינת הים ואמר "בפניי נכתב אבל לא בפניי נחתם" פסול. בפניי נכתב חציו האחרון ובפניי נחתם פסול.
בפניי נכתב כולו בפניי נחתם חציו, ושני עדים מעידים על חתימת יד שני, או השליח ואחד מן השוק כשר. אמר השליח "אני הוא עד שני" פסול. גיליון. פירש רבינו חנאל משום נוגע בדבר. המביא גט ואמר "לא נחתם בפניי אבל אני מכיר החתימות" כשר. היה חתום בארבעה עדים ואמר "בפניי נכתב ונחתמו שני עדים" פסול כרבי יוחנן.
<h2>דף טז.</h2>
שנים שהביאו גט ממדינת הים, אין צריכין לומר "בפנינו נכתב בפנינו נחתם". ואם נישאת ובא הבעל ועירער ואמר "מזויף הוא" צריכין לקיימו. ואם לא קיימו תצא. ולא שיהו שניהם אדוקים בו, אלא ששניהם מודים שהבעל עשה שניהם שלוחים על כך, שאמר הבעל "שניכם הוליכו גט לאשתי". ונתן לאחד במעמד שניהם. ורמב"ם זצ"ל כתב שאם נישאת אין הבעל יכול לערער. וכשהאחד מביאו אחד אומר בפניי נכתב אחד אומר בפניי נחתם, ואפילו שנים אומרים בפנינו (נחתם) [נכתב] פסול. אחד אומר בפניי נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר. אמר "בפניי נכתב בפניי נחתם" אלא שנתייחד ברשות הבעלים בין כתיבה לחתימה כשר. וצ"ע מן הירושלמי [פ"ב ה"א] דמשמע דפליגי.
<h2>דף יז.</h2>
נכתב ביום ונחתם בלילה פסול. רבי שמעון אומר כל הגיטין של מכר ומתנה והלואה שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. וקיימא לן כרבי יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, וגם חייב בפירקונה עד שעת נתינה.
<h2>דף יח.</h2>
משעת נתינה מונין לגט שהאשה צריכה להמתין. אין מגרשין בגט ישן, דהיינו שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה. כל השטרות שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין. ואם עסוקין באותו ענין כשירים. גיליונות. ה"ג ר"י, המיימוני כתב דבגט אפילו עסוקים באותו ענין לפסול. אבל מלשון רש"י משמע כיון דבזמן מועט יכול לזנות בהיתר קים לן דלא תזנה באיסור. וכן פר"י גבי יפת תואר וכו' עכ"ל. גיליון. ורמב"ם זצ"ל כתב, שטר שנתאחר זמן כתיבתו זמן מרובה, אם ידעו יום שקנו ממנו כותבין בשטר זמן הקנין אע"פ שאין זמן חתימתו. ולא חילק בין שטרי מתנה לשטרי מקח וממכר לשטרי הלואה, ובין יש בהם אחריות לאין בהם. ודלא כרבינו שמואל שמחלק והביא שם הרבה שסוברין כן אבל כתובה כמעשה בית דין דמיא וכשירה אפילו אין עסוקין באותו ענין, וגובה גם התוספת משעת כתיבה. וטוב להנהיג כששואלין מן החתן ע"ש כמה יש לכתוב בכתובה, שיקנו ממנו בקנין ואחר כך יכתבו כי הקנין יש לו קול, וגבי שפיר ממשעבדי גם התוספת משעת קנין.
<h2>דף יח:</h2>
אמר לעשרה "כתבו גט לאשתי", אחד כותב ושנים חותמין. "כולכם כיתבו גט לאשתי" אחד כותב וכולם חותמין. חתמו שנים ביום והאחרים אחר עשרה ימים, או שהיו שנים הראשונים כשירים והאחרים פסולים, לכתחילה אין מתירין לאותה לינשא. ובשעת הדחק שהלך הבעל לדרכו או שניסת כבר בגט זה שרינן לה. גיליון. אור זרוע פסק כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן. ורמב"ם זצ"ל פסק כרבי יוחנן ואפילו לכתחילה. ולי אני המחבר נראה בעיני דהלכה כרבי יהושע בן לוי כר"ת [עכ"ל אור זרוע]. היה אחד משנים הראשונים פסול הרי זה גט פסול. ולענין שאר שטרות מפורש בבבא בתרא בסימן תצ"ד.
<h2>דף יט.</h2>
בכל כותבין בדיו בסם, פירוש אורפימנט. בסיקרא, פירוש צבע אדום שקורין מיניא. בקומוס, פירוש שרף האילן. בקנקנתום, אדרמנט. כתבו במי טריא, פירוש מי גשמים, לישנא אחרינא מים ששורין פרי שהוא כעין עפצים ואפצא, גלש בלעז [כשר]. תני רבי חייא כתבו באבר בשיחור בשחור כשר. באבר ששף העופרת במים ומשחירים. בשחור פחמים. ובשיחור, חרתא דאושכפי. פירש רבינו חננאל זצ"ל אבר עופרת. שחור ברזל ורושם על המגילה. שיחור גחלת כבויה. אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו מתקיים. עדים שאינם יודעים לחתום וכתבו להם בסיקרא וחתמו למעלה על גבי הכתב, אם נתגרשה בגט זה לא ידענא מאי אידון ביה. [כתב] האלפסי והא דאמרנא כתבו באפצא במי טריא כשר, דוקא במגילתא דלא עפיצא, אבל במגילתא דעפיצא פסול עכ"ל. המיימוני [כתב] עדים שאינם יודעים לחתום רושמים להם הנייר ברוק או משפשף בחתיכת אבר על הקלף ומשחיר וכיוצא בה מדבר שאין רישומו מתקיים והם כותבים על הרושם. ואין עושין כן בשאר שטרות.
[תוספתא פ"ב ה"ה] כתבו בדם הקרוש [בחלב הקרוש] על עלי זית ועל עלי חרוב ועל עלי דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא כשר. על עלי כרישין ועל עלי זרדין ועל עלי ירקות ועל כל דבר שאינו של קיימא פסול, עד שיכתוב בדבר של קיימא ועל דבר של קיימא. המקרע על העור כתבנית כתב פסול. הרושם על העור כתבנית עתב כשר. כתבו על יד עצמה הרי זו אינה מגורשת.
השיב רבינו שמחה זצ"ל גט שלא חתמו עדים בכתב ידם אלא הסופר חתמו כשר. והא דאמר רבי אלעזר גט שאין עליו עדים ונתנו לה בפני עדים כשר, קיימא לן כוותיה, ואפילו פסול דרבנן ליכא כדמוכח סוגיא דשמעתא קמייתא דגיטין [ד' ע"א]. וקיימא לן כרבי יוחנן בפרק המגרש תינשא בו לכתחילה. אבל אם חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול. ומודה רבי אלעזר דעידי חתימה כרתי אפילו בלא עידי מסירה. עכ"ד. ואבא מרי זצ"ל כתב "ואין נראה בעיני כלל. אלא כל גט שעידיו אינם חתומים בכתב ידם הרי זה פסול גמור. גליון אור זרוע, תדע דשקלי וטרו אמוראי בעדים שאין יודעים לחתום מאי תקנתא עבדינן להו, וליחתמו בכתב ידן וכו' ואם בא מעשה לידי אני פוסלו. עד כאן דבריו.
<h2>דף יט:</h2>
וקיימא לן בין בגיטין בין בשיחרורי עבדים בין בשאר שטרות, שאם יודעין לחתום אע"פ שאין יודעים לקרות קורין בפניהם. גליון אור זרוע, ונראה בעיני וכגון שיודעין לשון הקודש שמבינים מה שקורין, שאם לא כן מה מועיל מה שקורין לפניהם. וכן כתב המיימוני.
צריכים להקרות הגט קודם נתינה. ואם לא קראוהו קודם נתינה צריכים להקרותו מיד אחר נתינה. ואם לא קראוהו לא קודם ולא קראוהו אחר נתינה, בשביל זה לא נאסור אותה מלינשא בו. גיליון. מיהו אי לא קריוה בדיעבד כשר. ושאני הכא דהוא אמר שטר הוא ולא אקריוה נמי. דאיכא תרתי לריעותא.
<h2>דף כ.</h2>
בירושלמי [פ"ג ה"ב], אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. ומשמע דאפילו אם כתב "הרי את מותרת לכל אדם" שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. ופליג אדשמואל ר"פ כל הגט [כ"ו ע"א], דלדידיה גם הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב לשמה. וכל גט אשה שלא הוזכר שמו או שמה בגט פסול והבנים ממזירים דאורייתא.
וכתב ולא וחקק. והני מילי דחק תוכות אבל חק יריכות הוי כתב. ואותיות התפורין על גבי כיפה של צמר אינן כלום. ר"י זצ"ל שאם נפלה טיפת דיו לתוך חלל הבי"ת ונעשה פ"ה שנשתנה השם ומחק הטיפה בסכין, או שכתב מ"ם פתוחה ונדבק חרטום שמאל אל משך התחתון ונעשה סתום ומחק הדבקות בסכין, זה הוא חק תוכות ופסול. ואם העביר עליה קולמוס אחר שתיקנה וחק תוכה, פירש הרב ר' ברוך בספר התרומה דאינו מועיל כלום.
<h2>דף כ:</h2>
שני גיטין זה למעלה מזה והעדים באמצע, העליון כשר לפי שהעדים חתמו תחתיו. והתחתון פסול. שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר. והוא שיהא ניכר במגילה שלא נחתכה ושלכך נתכוין הסופר שישלים בדף השני. ודוקא שני דפין בעור אחד, אבל שני דפין בשני עורות פסול. מיהו אם תפר שני עורות יחד או חיברו בדבק וכתב הגט עליהם, שמא הוא כשר, וצ"ע. הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. על מנת שתחזירי לי את הניר הרי זו מגורשת. בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו. וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משטיט ואפילו קוצו של יוד מעכב בו. ומעשה היה בגט חירות שנכתב משטיט ופסלוהו רבותינו משום דגמרינן לה לה מאשה. וצריך שירטוט והיקף גויל ופירש מורי רבינו שמחה דעל זה סמכו שנהגו היתר לכתוב פסוקים בלא שירטוט בשטרי הדיוטות. גיליון. מאור זרוע. ההוא דעל לבי כנישתא. מכאן חזר בו רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי זצ"ל שהיה רוצה לומר גט שלא הוזכרו בו שם האיש דכשר. ומעשה בא לפני ראבי"ה זצ"ל בגט שלא הקיף גויל את האות ופסלו. כתב רמב"ם זצ"ל וצריך שיהא מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב בו, עד שידעו הקטנים שמכירים אותו הכתב שאינם לא סכלים לא נבונים אלא בינוניים. ואם היה הכתב מעוקם ומבולבל עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר, הואיל ונקרא לענין אחר אע"פ שיש בו משמעות גירושין פסול.
כותב על קרן של פרה ונותן לה את הפרה, ועל היד של עבד ונותן לה את העבד. אם היה גט כתוב על ידו של עבד בכתובת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו עדים חקוקים על ידו זו מגורשת אע"פ שאין עידי מסירה, שהרי אינו יכול להזדייף. וכ"כ רמב"ם זצ"ל ואם היה גט כתוב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה, אם יש לה עידי מסירה מגורשת ואם לאו אינה מגורשת. ורמב"ם זצ"ל כתב שהיא ספק מגורשת. ולי נראה שאינה מגורשת כלל. ואני הכותב בעניות דעתי איני מבין, דלפי מה שפשט מגודרות היה משמע דאפילו בכתוב בכתובת קעקע אינה מגורשת. וצריך עיון. גיליון. והתיבות יכתוב שלימות שלא יכתוב ישראל חסר. וקוצו של יו"ד פירש רש"י דהיינו רגל של ימין. וליתא דפשיטא דאין זה אות. ופירש רבינו אליקים זצ"ל קוצו של יו"ד היינו מה שמושך מראשו כלפי מטה, דהיינו כתרו של יו"ד. וכ"פ ר"ת זצ"ל. היה הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה, אע"פ שהן מוחזקים בטבלא שהיא שלה ה"ז מגורשת, שאשה עצמה כותבת גיטה, שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה. עד כאן לשון המיימוני. ואם הטבלא יוצאה מתחת ידה וכתוב הגט בדיו, ואין עידי מסירה קמן אינה מגורשת, דזהו כתב שיכול להזדייף. צריך שיהא הקלף והדיו משל בעל, אבל בקולמוס אין לחוש. כך כתב הר' ר' ברוך ב"ר יצחק זצ"ל בספר התרומ'. ור"ת זצ"ל כתב צריך שיהא הדיו והקלף והקולמוס משל בעל. גליון, אור זרוע ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתנם לסופר ויכתוב. כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה, ובלבד שיהא מכירם. כתב רמב"ם זצ"ל והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
<h2>דף כא:</h2>
הכותב הגט צריך שיחתוך הקלף כשיעור הגט מקלף גדול קודם כתיבה. כתב ואחר כך קצץ פסול. אבל אם כתב הגט על הקלף ואחר כך חתך סביביו כדי ליפותו ולנאותו כשר. וכן הכותב גט וטעה ורוצה לחזור ולהתחיל לכתוב גט אחר באותו קלף יחתוך תחילה ראשון המוטעה. כ"כ הר"ר ברוך ב"ר יצחק בספר התרומה.
אין כותבין במחובר לקרקע טופס הגט. כתב את הטופס במחובר ותלשו, ואחר כך כתב שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וחתמו ונתנו לה כשר.
כתב רמב"ם, כותבין על דבר שיכול להזדייף כגון על נייר מחוק וכיוצא בו, והוא שיתנו לה בעידי מסירה. רבינו דוד ב"ר קלונימוס זצ"ל כתב אם נכתב בגט פסול מדעת אפילו אחר התורף אע"פ שחזר ומחקו פסול, ושוב לא יחזור להכשירו ואין תקנה קיום. ופירש דמשום גזירת מחק כי האי החמירו בכל המחקין כולן. מיהו בדיעבד כשר. ואבא מרי זצ"ל מודה לדבריו בתורף, אבל בטופס כתב שאינו מבין ראייתו.
<h2>דף כב:</h2>
גט היוצא מתחת (ידו) [ידה] ועדים חתומים בו ומפורשים שמותיהם ומכירין שהוא כתב ידן, או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר, וכגון שהוא כתוב על דבר שאינו יכול להזדייף, אז אנו מתירין אותה להנשא אע"ג דאין עידי מסירה קמן. ומתוך לשון רבינו יצחק אלפסי זצ"ל משמע דאפילו ידעינן דמסרו לה שלא בעדים, נישאת על פי עידי חתימה שבו בדיעבד, הואיל ומסרו לה שלא בעדים. וכן משמע מתוך לשון המיימוני. אבל אם כתבו על דבר שיכול להזדייף אין אנו מתירין אותה לינשא עד שתביא עידי מסירה לפנינו ונשאל אותם אי הוה ביה תנאה.
אמר רבי אלעזר לא הכשירו זה אלא לאלתר ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן עד עשרה ימים, דאם איתא דהוה ביה תנאה עידי מידכר דכירי. א"ר אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר לסמוך אעידי מסירה בדבר שיכול להזדייף אלא בגיטין ולא בשאר שטרות. ורבי יוחנן אמר אפילו בשאר שטרות פסק רבינו חננאל זצ"ל וקיימא לן כרבי יוחנן ור"י אלפס זצ"ל דבשאר שטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף.
<h2>דף כג.</h2>
חרש שוטה וקטן כשרים לכתוב את הגט, ומראהו ומצווהו כתוב לשם פלונית. אבל נכרי אע"פ שגדול עומד על גביו פסול בין בכתיבה בין בהבאה. חרש שוטה וקטן שכתבו טופס ואין גדול עומד על גביו ובא בן דעת וכתב את התורף, דהיינו מקום שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם, הרי זה גט כשר ומותרת לינשא בו לכתחילה.
הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי וסומא. כתוב בהלכות גדולות דרב יהודאי גאון זצ"ל, גוי דאייתי גיטא וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר ולכתחילה לא. ובתשובת הגאון משום מר רב חנינא גאון כתב דלא מהני מידי. וכבר היה מעשה בקולוניא בגט אחד שנכתב ונחתם על פי הבעל, והבעל מינה בעדים שליח את הרב ר' ברוך בר' שמואל זצ"ל שיקבל הגט מיד הגוי אשר השכיר להביאו למגנצא, שיקבל מיד הגוי ויתננו לאשתו בעידי מסירה. וכתבו רבינו אב"י העזר"י ואביו רבינו יואל דהאי גט כשר והגון הוא. ועוד מצאתי כתוב, אומר אני במקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם על יד שליח שהעיד לפניהם בפניי נכתב בפניי נחתם, שיכולים ב"ד לשולחו ע"י גוי כה"ג אל יד שליח כשר, והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני וכשר.
קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול. פיקח ונתחרש וחזר ונתפח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר להביא את הגט.
הגוים אין להם קדושין וגירושין. בעולת בעל יש להם כשהיא מיוחדת לבעלה ואינה מזנה תחתיו. הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז.
<h2>דף כג:</h2>
אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. וקיבל אפילו ריח אין בו. העבד מקבל גט שיחרור מיד רבו של חבירו ולא מיד רבו שלו. אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין, לא זכתה לו. והמשחרר חצי עבדו לא קנה. גיליון. אור זרוע, האלפס פסק דעובר ירך אמו וכן כתוב באב"י העזרי זצ"ל.
גיליון. אף הנשים וכו' תניא כותיה דאביי בחוצה לארץ מתני' איירי ורב אשי דייק כותיה, והילכתא כאביי. וכן כתב האלפס, וכן אב"י העזר"י זצ"ל.
<h2>דף כד.</h2>
האשה עצמה מביאה גיטה אם אמר לה בעלה הוי שליח להולכה עד דמטית לב"ד פלניא ואימא קמייהו בפניי נכתב בפניי נחתם, ולישוו אינהו שליח דליתביה ניהלך.
כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול. ואפילו יש לו שתי נשים ששמותיהן שווים ואומר ללבלר כתוב איזו שארצה אגרש פסול. וזה לבדו פוסל בכהונה, ולא כל הני דמתניתין.
<h2>דף כו.</h2>
בירושלמי [פ"ג ה"ב], אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. ומשמע דאפילו אם כתב "הרי את מותרת לכל אדם" שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. ופליג אדשמואל ר"פ כל הגט [כ"ו ע"א], דלדידיה גם הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב לשמה. וכל גט אשה שלא הוזכר שמו או שמה בגט פסול והבנים ממזירים דאורייתא.
הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם. שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה והלוה והמעות והזמן, שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח והמוכר והשדה והמעות והזמן. ר"ת זצ"ל הנהיג לכתוב בגט הרי את מותרת לכל אדם.
<h2>דף כו:</h2>
האי אשרתא דדיני דכתיבא מיקמי דליחזו סהדי חתימת ידייהו כשירה, דלמיחזי כשיקרא לא חיישינן. כך פסקו ר"י אלפס זצ"ל וראבי"ה זצ"ל. "כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה", הרי זה גט. ולאשה דעלמא אינו גט. ליבמתו מהו, תיקו.
גיליון. טעמא דנמחל שיעבודו וכו'. באור זרוע [סי' תש"ל] יש דליתא לדרב פפי לגמרי, ולא דמי לההיא דגט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] וכו', דההיא שקר גמור הוא מה שאין כן הכא.
<h2>דף כז.</h2>
לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצוייות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. פירש רש"י זצ"ל, ואותו חתמנו לזה האיש התובעו. ויש לסיים פירושו כגון שלא ראו העדים חתימתם בגט, אי נמי ראו ואינם יודעים אם היא חתימתם, או שאמר נקב יש בצד אות פלונית.
עוד כתב האלפסי, הירושלמי, מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר. משמע מלשון הפירושים דתרתי בעינן שידע על ידי סימן שזה הכלי הוא שלו, וגם שיכיר הגט בטביעות עין. אבל בתוספתא גרסינן "אם מכירו".
<h2>דף כז:</h2>
המביא גט ואבד הימנו ומצאו לאלתר כשר. פירוש לאלתר, שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם. ואם הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל, וצריך ליתן סימן מובהק כרב אשי, או שיאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כדאמרינן לעיל עכ"ל האלפס. ירושלמי [פ"ג ה"ג] עבד גוי מהו, ולא איפשיט.
<h2>דף כח.</h2>
הביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים, אבל הניחו גוסס או זקן שהגיע לגבורות לא. אור זרוע. וזקיני כתב דתרוייהו לקולא. ואין נראה לי.
<h2>דף כח:</h2>
עיר שהקיפוה כרקום וספינה המטרפת בים ועדיין לא טבעה והיוצא לידון, הן בחזקת קיימין. כבשה כרקום או ספינה שאבדה בים, והיוצא ליהרג או גררתו חיה או שטפה נהר או שנפלה עליו מפולת, נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. כרקום מפרש בירושלמי [פ"ג ה"ו], כגון זוגין ושלשלאות וכלבים ואווזין ותרנגולין ואיסטרטיות מקיפין את העיר. שמע מבית דין של ישראל איש פלוני מת "איש פלוני נהרג", ישיאו את אשתו. מקומטריסקין של גוים, פירוש ממונין להרגו איש פלוני מת איש פלוני נהרג, אל ישיאו את אשתו, דמילתא דשייכי בהו עבידי לאחזוקי שיקרייהו.
<h2>דף כט.</h2>
בארץ ישראל, שאצ"ל בפניי נכתב בפניי נחתם, האומר לחבירו "הולך גט זה לאשתי" לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה או אונס אחר הידוע. ואז עושה שליח מאיליו ושלא בב"ד ואם אמר לו "טול חפץ פלוני מידה" לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.
אמר לשנים תנו גט לאשתי ולא נתן להם גט, פירוש עשאן עדים. או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי, הרי אלו יכתבו ויתנו. אינהו אין אבל שליח לא דמילי לא מימסרן לשליח. הילכך מתנה הרי היא כגט. וכן אם אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה לפלוני ויתנוהו לפלוני, אם אמר לאותן העדים כתבו וחתמו לא קנה. ונסתפק אבא מר זצ"ל אם כן הדין בשטרות העומדין לראייה. דשמא דוקא בשטר מתנה כגון שדי נתונה. ולשון רמב"ם זצ"ל משמע דלא שנא.
<h2>דף כט:</h2>
המזכה גט לאשתו במקום יבם חולצת ולא מתייבמת. במקום קטטה מהו ת"ש דארשב"ל טב ליתב טן דו מלמיתב ארמלו. גליון. מציין, זה צריך עיון שם. השיב רש"י זצ"ל האשה שאמרה בפני עדים הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גיטי, והודיעו את השליח ונתרצה, שליחותו הוגנת. ואשה שנאסרה על בעלה ימסור הבעל גט ליד מי שירצה, ויאמר בלשון הזה "זכה בגט זה לאשתי פלונית". והרי היא מגורשת מיד בקבלתו של זה.
<h2>דף לד:</h2>
בירושלמי [פ"ג ה"ב], אם כתב כל הגט שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. ומשמע דאפילו אם כתב "הרי את מותרת לכל אדם" שלא לשמה ושם האיש והאשה לשמה כשר. ופליג אדשמואל ר"פ כל הגט [כ"ו ע"א], דלדידיה גם הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתוב לשמה. וכל גט אשה שלא הוזכר שמו או שמה בגט פסול והבנים ממזירים דאורייתא.
<h2>דף מא:</h2>
אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה. וקיבל אפילו ריח אין בו. העבד מקבל גט שיחרור מיד רבו של חבירו ולא מיד רבו שלו. אמר לשפחה הרי את שפחה וולדך בן חורין, לא זכתה לו. והמשחרר חצי עבדו לא קנה. גיליון. אור זרוע, האלפס פסק דעובר ירך אמו וכן כתוב באב"י העזרי זצ"ל.
<h2>דף סו:</h2>
אמר לעשרה "כתבו גט לאשתי", אחד כותב ושנים חותמין. "כולכם כיתבו גט לאשתי" אחד כותב וכולם חותמין. חתמו שנים ביום והאחרים אחר עשרה ימים, או שהיו שנים הראשונים כשירים והאחרים פסולים, לכתחילה אין מתירין לאותה לינשא. ובשעת הדחק שהלך הבעל לדרכו או שניסת כבר בגט זה שרינן לה. גיליון. אור זרוע פסק כרבי יהושע בן לוי לגבי רבי יוחנן. ורמב"ם זצ"ל פסק כרבי יוחנן ואפילו לכתחילה. ולי אני המחבר נראה בעיני דהלכה כרבי יהושע בן לוי כר"ת [עכ"ל אור זרוע]. היה אחד משנים הראשונים פסול הרי זה גט פסול. ולענין שאר שטרות מפורש בבבא בתרא בסימן תצ"ד.
<h2>דף עט:</h2>
משעת נתינה מונין לגט שהאשה צריכה להמתין. אין מגרשין בגט ישן, דהיינו שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה. כל השטרות שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין. ואם עסוקין באותו ענין כשירים. גיליונות. ה"ג ר"י, המיימוני כתב דבגט אפילו עסוקים באותו ענין לפסול. אבל מלשון רש"י משמע כיון דבזמן מועט יכול לזנות בהיתר קים לן דלא תזנה באיסור. וכן פר"י גבי יפת תואר וכו' עכ"ל. גיליון. ורמב"ם זצ"ל כתב, שטר שנתאחר זמן כתיבתו זמן מרובה, אם ידעו יום שקנו ממנו כותבין בשטר זמן הקנין אע"פ שאין זמן חתימתו. ולא חילק בין שטרי מתנה לשטרי מקח וממכר לשטרי הלואה, ובין יש בהם אחריות לאין בהם. ודלא כרבינו שמואל שמחלק והביא שם הרבה שסוברין כן אבל כתובה כמעשה בית דין דמיא וכשירה אפילו אין עסוקין באותו ענין, וגובה גם התוספת משעת כתיבה. וטוב להנהיג כששואלין מן החתן ע"ש כמה יש לכתוב בכתובה, שיקנו ממנו בקנין ואחר כך יכתבו כי הקנין יש לו קול, וגבי שפיר ממשעבדי גם התוספת משעת קנין.
<h2>דף פד:</h2>
כתב רמב"ם, כותבין על דבר שיכול להזדייף כגון על נייר מחוק וכיוצא בו, והוא שיתנו לה בעידי מסירה. רבינו דוד ב"ר קלונימוס זצ"ל כתב אם נכתב בגט פסול מדעת אפילו אחר התורף אע"פ שחזר ומחקו פסול, ושוב לא יחזור להכשירו ואין תקנה קיום. ופירש דמשום גזירת מחק כי האי החמירו בכל המחקין כולן. מיהו בדיעבד כשר. ואבא מרי זצ"ל מודה לדבריו בתורף, אבל בטופס כתב שאינו מבין ראייתו.
<h2>דף פה.</h2>
הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם. שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה והלוה והמעות והזמן, שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח והמוכר והשדה והמעות והזמן. ר"ת זצ"ל הנהיג לכתוב בגט הרי את מותרת לכל אדם.
<h2>דף פו.</h2>
השיב רבינו שמחה זצ"ל גט שלא חתמו עדים בכתב ידם אלא הסופר חתמו כשר. והא דאמר רבי אלעזר גט שאין עליו עדים ונתנו לה בפני עדים כשר, קיימא לן כוותיה, ואפילו פסול דרבנן ליכא כדמוכח סוגיא דשמעתא קמייתא דגיטין [ד' ע"א]. וקיימא לן כרבי יוחנן בפרק המגרש תינשא בו לכתחילה. אבל אם חתומים עליו עדים פסולים או שחתמו שלא לשמה פסול. ומודה רבי אלעזר דעידי חתימה כרתי אפילו בלא עידי מסירה. עכ"ד. ואבא מרי זצ"ל כתב "ואין נראה בעיני כלל. אלא כל גט שעידיו אינם חתומים בכתב ידם הרי זה פסול גמור. גליון אור זרוע, תדע דשקלי וטרו אמוראי בעדים שאין יודעים לחתום מאי תקנתא עבדינן להו, וליחתמו בכתב ידן וכו' ואם בא מעשה לידי אני פוסלו. עד כאן דבריו.
<h2>דף פז:</h2>
שני גיטין זה למעלה מזה והעדים באמצע, העליון כשר לפי שהעדים חתמו תחתיו. והתחתון פסול. שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר. והוא שיהא ניכר במגילה שלא נחתכה ושלכך נתכוין הסופר שישלים בדף השני. ודוקא שני דפין בעור אחד, אבל שני דפין בשני עורות פסול. מיהו אם תפר שני עורות יחד או חיברו בדבק וכתב הגט עליהם, שמא הוא כשר, וצ"ע. הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. על מנת שתחזירי לי את הניר הרי זו מגורשת. בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו. וצריך לכתוב כתיבה גסה ולא משטיט ואפילו קוצו של יוד מעכב בו. ומעשה היה בגט חירות שנכתב משטיט ופסלוהו רבותינו משום דגמרינן לה לה מאשה. וצריך שירטוט והיקף גויל ופירש מורי רבינו שמחה דעל זה סמכו שנהגו היתר לכתוב פסוקים בלא שירטוט בשטרי הדיוטות. גיליון. מאור זרוע. ההוא דעל לבי כנישתא. מכאן חזר בו רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי זצ"ל שהיה רוצה לומר גט שלא הוזכרו בו שם האיש דכשר. ומעשה בא לפני ראבי"ה זצ"ל בגט שלא הקיף גויל את האות ופסלו. כתב רמב"ם זצ"ל וצריך שיהא מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב בו, עד שידעו הקטנים שמכירים אותו הכתב שאינם לא סכלים לא נבונים אלא בינוניים. ואם היה הכתב מעוקם ומבולבל עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר, הואיל ונקרא לענין אחר אע"פ שיש בו משמעות גירושין פסול.
<h2>דף פח:</h2>
אסור לדון לפני גוים ואפילו אם דנו אותם בדיעבד כדיני ישראל אין דיניהם דין. ונפקא מינה דאינה נעשת כמלוה בשטר לגבות מן לקוחות ומן היורשין. (למ"ד משעת) [אפילו לאחר] העמדה בדין. אבל אם שניהם קבלו עליהם את דייני הגויים, התובע והנתבע מרצונם, ודנום כדיני ישראל דיניהם דין.
